עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אהבה  (2)
כאב  (2)
עצב  (2)
אכפתיות  (1)
בדידות  (1)
גירושים  (1)
הדידות  (1)
הורים  (1)
התחלה  (1)
חברים  (1)
כעס  (1)
משפחה  (1)
שנאה  (1)
תיכון  (1)
ארכיון
אהבה
29/07/2017 20:57
meitar
אהבה, אכפתיות, כאב, עצב, בדידות
אני חושבת שאנשים לא מעריכים מספיק אהבה.
אני רואה אנשים צועקים ורבים כל הזמן אחד עם השני, במקום להשתמש באהבה שטמונה בהם.
אני מאמינה שבכל אדם טמונה אחת כזאת, יש כאלה שיש להם יותר, ויש כאלה שיש להם פחות, אבל לכולם יש. פשוט אף פעם לא לימדו אותנו איך להשתמש בה. איך להעביר אותה לאנשים אחרים. למה יש קורסים על איך להתלבש נכון- ולא על איך להשתמש באהבה. למה יש קורסים על תזונה נכונה- ולא על איך להעביר אהבה. אהבה זה צורך בסיסי של כל אדם, כמו לשתות לאכול ולישון. אז למה אנחנו עדיין לא פיצחנו את הקוד על איך להעביר אותה. למה יש אדם שאנחנו כל כך אוהבים ומעריכים אבל אנחנו לא מצליחים להגיד לו את זה. זה קל להיות מאוהב- אבל זה קשה להרגיש נאהב. אנחנו הרבה פעמים לא מבינים כמה זה הכרחי שכל אדם ירגיש נאהב. גם לאנשים הכי נחותים בעולם מגיע להיות נאהבים על ידי אדם אחד. זה כל מה שצריך כדי שהם לא יהיו נחותים יותר. הרבה פעמים זה לא משנה כמה המשפחה שלך גדולה, וכמה החברים שלך טובים, אתה רק צריך את הפוש הקטן הזה של מישהו שבכמת אכפת לו ממך שיגיד לך שהוא אוהב אותך- וזה יהפוך אותך לבן אדם אחר.  אני מאמינה שאם כל אחד עכשיו יכתוב/יגיד למישהו כמה אכפת לו ממנו וכמה הוא באמת אוהב אותו, העולם יהיה יותר טוב. תחפרו טוב טוב לתוך הלב שלכם, קחו חלק מהאהבה שטמונה בתוכו, ותעריפו אותה על מישהו אחר. והוא ילמד להעריך אהבה בפעם הראשונה, ולהעביר אותה הלאה. לאלה מכם שאוהבים מישהו יותר מאהבת ידידים, תתגברו על המכשול ותגידו לו את זה. תתקשרו אליו ותגידו שאתם צריכים לדבר. כל השאר יבוא לבד. תראו לאנשים שלהשתמש באהבה זה לא כזה קשה, זה רק דורש מאמצון קטנטן. לא משנה מי אתה.  שקורא את זה, אני מאמינה שתתייחס לזה. תעזרו לי ללמד אנשים להעריך אהבה, למרות שאני לא מנוסה בזה.
באהבה, אני.
2 תגובות
הורים
13/06/2017 22:46
meitar
הורים, גירושים, כעס, עצב, אהבה, שנאה
כשאני מספרת לאנשים שההורים שלי גרושים, הם תמיד מנסים להוציא מזה משהו טוב, כמו - לא נורא, את חוגגת פעמיים יומולדת, וטסה פעמיים לחו"ל, ויש לך 2 חדרים. וואלה עכשיו שאמרתם, 2 חדרים זה באמת פי אלף שווה מזה שההורים שלך יאהבו אחד את השני.אפילו הייתי מוכנה להתפשר על יחבבו, כל דבר, רק לא שלא ישנאו אחד את השני, זה כל מה שאני מבקשת. זאת בקשה מוגזמת?
אני רק מבקשת שלא כל פעם כשאני עושה משהו שאמא מחבבת, אז אבא ישר יפסול, או יגיד שאני עושה את זה רק בגללה.
בא לי לפעמים פשוט לצעוק לו בפנים - "יש לי דעה משלי, ורגשות, ותחושות, לא כל החיים שלי זה רק לרצות את אמא"...אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים, זה כאילו שכחתי איך לדבר, ואני שומרת את הכעס לעצמי. 
מאז שאני בת 3 ההורים שלי גרושים, כך שאני לא זוכרת שום דבר מהם ביחד. כשהייתי קטנה הם אמרו שאלו היו שנים טובות שפשוט הגיעו לסיומן. 
לצערי, בסוף שנה שעברה התחלתי להבין אחרת. אבא כל הזמן התחיל לרמוז על זה שלאמא יש רומן עם אחד מהידידים שלה כבר כשהם היו נשואים.
ואז שאלתי את אמא "תגידי, למה את ואבא נפרדתם באמת?" ופתאום היא התחילה לרמוז שלאבא היה רומן עם מישהי שהוא הכיר (חברתו הנוכחית עד היום..). עכשיו למי בדיוק אני אמורה להאמין? שני הסיפורים נשמעים חצי מומצעים וחצי  אמיתיים. לא משנה מה- כנראה שמישהו משקר- או ששניהם בגדו אחד בשני, שזאת לא אופציה טובה בהרבה.
יופי, אז לא מספיק שההורים שלי גרושים ושונאים אחד את השני, הם גם בגדו זה בזה או שהם שקרנים. נפלא.
אההה, ועוד דבר אחד קטן, ההורים שלי חיו 20 שנה ביחד לפני הגירושים. 20 שנה!!! אז איך בדיוק שהתחילו כל הבעיות ביחסים אני נולדתי. ואני זאת שהרסתי הכל. אם לא הייתי כאן הם עוד היו ביחד?

1 תגובות
התחלה
06/02/2017 20:12
meitar
התחלה, תיכון
התחלות חדשות- מכירים?
הרבה זמן לא כתבתי והגיע הזמן לחזור. הכתיבה הייתה חסרה לי, והשיתוף אתכם רק עושה את זה ליותר טוב.
כפי שכבר הבנתם, אני בכיתה ט' ושנה הבאה אני עולה לתיכון חדש.
אבא שלי לחץ כל כך שאני אלך למגמת עיתונאות, אבל לצערי (ובעיקר לצערו), אין לנו בעיר.
אמא שלי רוצה שאני אלך למגמת דיפלומטיה, או מוסיקה. הדיפלומטיה נשמע מעניין, אבל לא משהו שאני ארצה לעשות בתיכון. מוסיקה אניי מאוד אוהבת, וגם כל החברות שלי הולכות למגמה, אז יצא שאני בכלל לא בחרתי בשביל עצמי, העולם בחר לי.
הכי אני הייתי רוצה ללכת למגמת תאטרון. אני מאוד אוהבת לשחק ולדבר ולהופיע. אני מתעניינת בתחום, וכשאני רואה אנשים אחרים משחקים, אני נתקפת קנאה במחשבות שהם הצליחו, ואני לא. ההורים שלי בכלל לא יודעים שאני מתלהבת מתאטרון. עד לפני שנתיים, הייתי רקדנית מקצועית וגם ניגנתי, ואז הייתי צריכה לבחור ובחרתי בנגינה. אני מפחדת שאם אני אספר להם שאני אוהבת את עולם המשחק, הם יכעסו, יגידו שאני לא החלטית ובתכלס, הם צודקים. אבל כואב לי לחשוב שבאותו בית הספר שאני אלך אליו יש מגמת תאטרון שאני אלך עליה. לפעמים אני מרגישה כמו בובה על חוט שמישהו משחק בה, ושעוד רגע החוט יקרע והבובה תיפול. אמרתי את זה פעם להורים שלי, והם אמרו לי שאני בכלל לא מסכנה ושיש דברים הרבה יותר גרועים מזה. זה לא שאני לא יודעת שיש עניים ורעבים וחסרי כל, אבל אל תשכחו שגם החיים שלי לא דבש טהור.
ההתחלות החדשות שאני כל כך רוצה לנסות, לא יכולו להתגשם. אבל לפחות זכיתי לכתוב אותן, לפרוק אותן מהלב.
שלכם,
meity27
1 תגובות
החיים שלי
23/01/2017 22:22
meitar
חברים, משפחה, כאב, הדידות
לפעמים אני מרגישה שאני אוויר, שאף אחד לא ישים לב אם אני פשוט אלך ולא אחזור.

בזמן האחרון אני מרגישה מנודה, כאילו אף אחד כבר לא אוהב אותי ולאף אחד כבר לא אכפת ממני. כשאני באה לבית ספר אני כל הזמן עם ה2 חברות הכי טובות שלי, כי השאר לא מנסות לדבר איתי. אפילו החברות שלי מגעילות אלי בזמן האחרון.
יש לי בעיקרון אח גודל, אבל אז הוא כבר רוב הזמן לא נמצא בבית. גם החברות שלי בחוג כבר מתרחקות ממני וזה נראה כאילו הן מעדיפות אחת את השנייה מאשר אותי.
ההורים שלי זה בכלל מסובך. לפעמים הם נחמדים ונהדרים, אבל לפעמים הם רק עושים לי תחושה יותר גרועה, שאני פשוט יושבת על המיטה ובוכה ולא מבינה את הטעם לחיים אחרי כל זה. נמאס לי מהכל. מהשגרה המעצבנת הזאת של חברים חרא ומשפחה חרא והלימודים המעיקים. הדבר היחיד שעוד מחזיק אותי על הרגלים זה הנגינה. שאני מנגנת אני מרגישה חיה, אני מאוד אוהבת את זה. אבל בגלל שכבר סיכמנו שלא יכול להיות משהו טוב, אז כמובן שאבא שלי לא אוהב את זה שאני מנגנת, אז אני מנגנת בעיקר אצל אמא שלי.
לפעמים אני תוהה מה יקרה אם יקרה לי משהו, ואני אהיה בחדר, אבל אף אחד לא ישמע אותי ולא ידע. 

לפעמים אני צריכה לפרוק קצת, אז חשבתי לפתוח בלוג, שלא הכל יצבר בפנים.
פוסט ראשון - צ'ק
שלכם, 
meity27
1 תגובות